בלוטת התריס מה אתם באמת יודעים עליה

1 בינואר 2013
בלוטת התריס

את השם ‘בלוטת התריס’ רובינו מכירים, אך מעטים יודעים מהו תפקידה בפועל: זוהי בלוטה שמשפיעה על שלל מערכות בגוף, באמצעות ייצור הורמונים שונים, והיא למעשה מעורבת באינספור תהליכים חשובים שמבטיחים את תקינותו ובריאותו של הגוף.
על מנת להבין את החשיבות של בלוטת התריס נדרשת היכרות מעמיקה איתה – ולפניכם כל המידע הדרוש בנושא.

בלוטת התריס – ‘תעודת זהות’

בלוטת התריס נקראת גם בלוטת התירואיד או בלוטת המגן. היא עשויה שתי אונות וצורתה דמוית פרפר. שתי האונות ‘עוטפות’ את קנה הנשימה מחלקו הקדמי, כך שלמעשה הבלוטה נמצאת ממש בסמוך לעור, בקדמת הגרון שלנו. הבלוטה נעה עם הגרגרת מעלה ומטה בכל בליעה, וכך למעשה מובטחת פעילותה התקינה, כמו גם פעילותו התקינה של קנה הנשימה .
בלוטת התריס היא אחת הבלוטות האנדוקריניות (בלוטות הקשורות בייצור הורמונים) הגדולות ביותר בגופנו. היא משמשת למעשה חוליה בשרשרת של תהליכים הקשורים בייצור הורמונים בגוף – שרשרת שמתחילה בהיפותלמוס שבמוח, ממשיכה אל בלוטת יותרת המוח ומשם אל בלוטת התריס.
התהליכים שעליהם משפיעה בלוטת התריס רבים וחשובים , ביניהם :

 

  • התפתחות העובָּר בזמן היריון (ובעיקר התפתחות מוחו)
  • איזון רמות הסידן בגוף
  • קצב חילוף החומרים
  • תפקוד כלי הדם והלב
  • תפקוד מערכת העצבים
  • בניית השלד והשרירים
  • ייצור חלב בשד האם
  • הופעת המחזור החודשי
  • תהליכים הקשורים באין אונות, בפוריות ובחשק מיני.

 

פענוח מדויק של זהות הקשרית – בעזרת בדיקת אפירמה

כאמור, קשריות בבלוטת התריס הן ממצא נפוץ למדי, שלרוב לא יהיה מסוכן. ובכל זאת, כאשר מבקש הרופא לעמוד על אופייה של הקשרית, הוא ייטול דגימת תאים ממנה באמצעות ביופסית מחט עדינה (FNA), וישלח אותה לבדיקת מעבדה ציטו-פתולוגית. במרבית המקרים תתקבל אבחנה והתאמת טיפול מתאים. אולם בחלקם (15-30%) התשובה המתקבלת מהמעבדה אינה חד משמעית, כלומר הרופא אינו יכול לדעת בוודאות האם מדובר בקשרית שפירה או ממאירה. במקרה כזה יוחלט לרוב על ביצוע ניתוח לכריתת הבלוטה (כריתה מלאה או חלקית) יחד עם הקשרית החשודה לממאירות, ‘ליתר ביטחון’ – מה שבמקרים רבים מתגלה בהמשך כמיותר, משום שרוב הקשריות מתבררות כשפירות בבדיקה לאחר הניתוח.
כיום עבור מקרים מסוג זה, מוצעת בדיקת אפירמה- בדיקה גנומית, אשר יכולה לספק למטופל ולרופא אבחנה מדוייקת יותר ובכך לאפשר להתאים את הטיפול הנכון. . הבדיקה בוחנת את רמות הביטוי של למעלה מ-1,000 גנים. בעזרת תוצאות הבדיקה, מתקבלת תמונה מדוייקת יותר האם הקשרית היא שפירה או חשודה לממאירות. בנוסף, הבדיקה יכולה לתת מידע קליני בהתאם למוטציות גנטיות, הקשורות לסוג מסויים של גידול או לדרגת אגרסיביות גבוהה יותר, במידה ואלו ימצאו בקשרית החשודה.

בלוטת התריס – מחלות נפוצות

  • פעילות יתר בלוטת התריס
    תופעה זו מצביעה על מקרה שבו הבלוטה מייצרת הורמונים בקצב גבוה ובכמות גדולה מהרגיל. למחלה הזו כמה סוגים, וביניהם: מחלת גרייבס – הנפוצה ביותר, הגורמת ליתר פעילות שנגרם בשל תקיפת הרצפטורים על בלוטת התריס על ידי נוגדני הגוף (מחלה אוטואימונית), אדנומה טוקסית (גוש בבלוטה המפריש עודף הורמונים) זפק (גוייטר), מספר רב של גושים בבלוטה שעלולים לגרום להפרשת עודף הורמונים; יתר פעילות שמופיע לאחר לידה; יתר פעילות בעקבות פגיעה ויראלית .
    תסמינים: חולשת שרירים, עצבנות, הזעה מוגברת, שלשולים והקאות, דופק מהיר, לחץ דם גבוה ועוד.
    דרכי טיפול: ישנן שלוש דרכים עיקריות לטיפול בפעילות יתר של בלוטת התריס: מתן תרופות הורמונליות אשר נוגדות את פעילותה (כלומר מפחיתות את ייצור ההורמונים), טיפול ביוד רדיואקטיבי אשר הורס את האזור שגורם לפעילות היתר וכריתה של הבלוטה.
  • בלוטת התריס תת-פעילות
    כפי שאפשר להבין, מחלה זו מעידה על כך שהבלוטה אינה מייצרת הורמונים בכמות הנדרשת. נהוג לחלק את המחלה לשלושה סוגים: אחד – תת-פעילות ראשונית של בלוטת התריס, כלומר כזו שמקורה בגורם בבלוטה עצמה; שניים – תת-פעילות שניונית של בלוטת התריס, כלומר כזו שמקורה בבלוטת יותרת המוח; שלושה – תת-פעילות שלישונית של בלוטת התריס, שמקורה בבעיה בפעילות ההיפותלמוס.
    תסמינים: רגישות לקור, עייפות, עור יבש וחיוור, הפרעות שינה, עודף משקל, דיכאון, עצירות, כאבי מפרקים ועוד.
    דרכי טיפול: לרוב יינתן לחולה טיפול הורמונלי, אשר ‘ישלים’ את ההורמונים החסרים לגוף.
  • דלקת בבלוטת התריס
    תופעה זו תיגרם לרוב בעקבות זיהום או חבלה, אך יכולה להיגרם גם בעקבות נטילת תרופות מסוימות. הדלקת נקראת גם תירואידיטיס והיא מופיעה לעיתים אחרי לידה.
    תסמינים: ישנם מקרים שבהם הדלקת תגרום לכאבים ולרגישות באזור הבלוטה, וישנם מקרים שבהם היא לא תגרום לכאבים כלשהם. במקרים רבים תגרום הדלקת להופעת תסמינים הדומים ליתר פעילות של בלוטת התריס או לתת-פעילות שלה.
    דרכי טיפול: לרוב תטופל הדלקת כמו כל דלקת אחרת בגוף, באמצעות תרופות מתאימות. אם הסיבה לדלקת היא שימוש בתרופות מסוימות, יבדוק הרופא אם ניתן להפחית או להפסיק לגמרי את השימוש בהן.
  • סרטן בבלוטת התריס
    זוהי, כמובן, אחת המחלות המסוכנות ביותר הקשורות בבלוטת התריס. התפתחות של גידול ממאיר בבלוטה במרבית המקרים נחשב לגידול סרטני לא אגרסיבי באופן יחסי. אך קיימים סוגי סרטן בלוטת התריס אגרסיביים יותר בהם הגידול עשוי להיות מסוכן מאוד וכזה שמצריך טיפול דחוף, בשל חשש לפגיעה בתפקוד הבלוטה וחלילה להתפתחות גרורות.
    תסמינים: עלולה להופיע בליטה באזור הצוואר, בחלקו הקדמי, אשר תעיד על התפתחות הגידול. שינוי בקול, כאבים באזור וכן תסמינים של תת-פעילות או פעילות יתר, נחשבים גם הם שכיחים במקרה של סרטן בבלוטת התריס.
    דרכי טיפול: הטיפול השכיח היותר הינו ניתוח כריתה מלא או חלקית של הבלוטה. טיפולים שכיחים נוספים ניתנים באמצעות תרופות ויוד רדיואקטיבי.
  • קשריות בלוטת התריס
    הקשריות הן גידולים קטנים אשר מתפתחים על פני הבלוטה עצמה. מדובר בממצא שכיח למדי, וברוב המקרים הוא אינו מפריע לתפקוד הגוף. למעשה, במקרים רבים האדם כלל לא ידע שישנן קשריות על בלוטת התריס שלו.
    רוב הקשריות בבלוטת התריס הן שפירות, כלומר כאלו שאינן סרטניות, אך חלקן עשויות להיות ממאירות. לכן אם התגלתה קשרית בבלוטת התריס, היא תישלח לבדיקה אשר תברר מהו אופייה. בהתאם לכך יוחלט כיצד לטפל בה.
    תסמינים: במרבית המקרים הקשריות לא יגרמו לתסמינים כלשהם ויתגלו במקרה בבדיקות דימות של אזור החזה או הראש.. במקרים בהם יתפתחו קשריות גדולות הן עשויות לבלוט החוצה, לגרום לצרידות ולעיתים אף להפריע לבליעה ולנשימה.
    דרכי טיפול: במקרים של קשריות שפירות, שאינן גורמות לתסמינים הפוגעים באורח החיים, יסתפק הרופא בדרך כלל במעקב בלבד. במקרים בהם ישנם תסמינים או חשד גבוה לגידול ממאיר, דרכי הטיפול האפשריות כוללות ניתוח הסרה, טיפול בתרופות וביוד רדיואקטיבי.

 

כיצד מתבצע המעקב אחר תפקודה של בלוטת התריס?

כאשר מתגלה מחלה בבלוטת התריס, כשישנו חשד להתפתחותה של מחלה כזו או לאחר טיפול בה, יבצע הרופא מעקב שיתמקד בפעילות הבלוטה. המעקב הזה מאפשר, מצד אחד, לאשש את החשדות או להפריך אותם, ומצד שני – מספק לרופא תמונה ברורה לגבי מצב הבלוטה לאחר טיפול כזה או אחר.

המעקב אחר פעילות הבלוטה נעשה על ידי בדיקת רמתם של שלושה הורמונים שמיוצרים בבלוטה: תירוקסין, תירוטרופין ותריודוטירונין. כמות ההורמונים המיוצרת – של כל אחד מהם ושל שלושתם יחד – ‘תספר’ לרופא רבות על פעילות בלוטת התריס, על האפשרות להתפתחות מחלות בה ועל הגורמים לכך.
דרך מעקב מקובלת נוספת הינה באמצעות בדיקת אולטראסאונד אחת לתקופה, במטרה לעקוב אחר הבלוטה והגידולים, במידה וקיימים בה.

תפריט נגישות

תפריט ניווטלדלג לתוכן הראשיחלק תחתוןיצירת קשרמפת אתרהצהרת נגישות